פרשת בשלח- פרשת המים
פרשת בשלח עמוסה בנושאים שונים, אך נראה כי נושא המים חוזר בה כמוטיב חוזר. במפורש ובמרומז: קריעת ים סוף, שירת הים, מרה, אילים, פרשת המן (טל), רפידים והכרת הסלע.
בחרנו היום לעסוק בחברותות שלנו בפרשיות המים והמחסור במים: מרה, אילים ורפידים.
מרה: (פרק טו, פסוקים כב- כו'):
- נראה כי עמ"י לאחר קריעת ים סוף ושירת הים נמצא במצב מרומם. משם מגיעה התרסקות ארצית.
- "ויסע משה את ישראל"- נשמעת לשון מאוד פסיבית מצד העם.
- "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים"- לא כתוב שצמאו למים! רק כתוב שלא מצאו מים. (זאת לעומת פרשת רפידים לקראת סוף פרשתנו שם מופיע הצמא מפורשות). העם מתעסק בחיפוש במים, אך לא מתוך מחסור וצמא. מתעסק בחומריות. ואולי גרוע מכך- העם עסוק בלדאוג, עסוקים בלראות את החסר.
- הקבלה בין הפרשה הקודמת – ים סוף, לבין פרשת מרה
צעקה- פה משה צועק לה', שם כנראה גם צועק, שהרי נאמר "מה תצעק אלי".
מטה/עץ- במרה נזרק עץ למים וממתיק אותם. שם המטה (שעשוי עץ ) מכוון לים ופותח אותו.
פעולת העם "ויאמרו אל משה" (יד', פסוק יא'). לעומת אצלנו ""וילונו העם על משה". בתגובה לכך משה צועק אל ה'.
מהי צעקה?- פעולה פומבית, מרעישה, מסבה תשומת לב למתרחש.
נסביר: בשני המקרים העם פונה רק למשה, בניתוק מפניה לה' או איזכור של ה'. יתכן ויש כאן רמז להבנה בסיסית לקויה של העם שסבור שכל גאולתו הינה ממשה. משה מנסה לחברם לקב"ה. הצעקה הפומבית אינה תפילה אישית, אלא פניה פומבית ציבורית עם מסר חינוכי. ה' הוא הפועל והגורם לגאולה ולמציאות. אליו צריך להתפלל.
בקריעת ים סוף, המסר החינוכי הינו למצרים ( "וידעו מצרים כי אני ה'", יד', יח'). לכן כאשר העם פונה זה "ויאמרו" תיאור מציאות בלי שיפוט. לעומת זאת, כעת במרה, כבר מתחיל חינוך העם. פעולת העם מתוארת בפועל שיש בו שיפוט וגם גינוי "וילונו העם". כעת ברור לנו כקוראים שיש כאן פעולה שלילית מצד העם. כאמור, משה מדגיש את הקשר של ה' והוא רק צינור.
- כלי יקר, אור החיים -עוסקים בעץ כגורם מר שהופך את המים למתוקים. הפוך על הפוך. המר יוצר מתיקות.
הרמב"ן מביא פשט שהעץ דוקא גורם ממתק. כלומר משהו טבעי, אלא שהקב"ה מראה למשה כלל חשוב. תתמודד עם הקושי, תתמודד עם המר. תתמודד מתוך כוחות הטבע והעולם. תמצא גורם חיובי ותתמודד עימה.
- כלי יקר- במרה ניתנות מצוות התורה. המסר: דוקא מתוך המר ניתנת התורה. לא במקום אוטופי.
- המצוות שניתנו: שבת וכיבוד הורים- גורמים המלמדים אמונה בה'. כיבוד הורים כגורם בסיסי מוסרי. כדי להיות איש אלוקים חייבים להיות מושלמים בדברים הפשוטים, לפני שרצים הלאה לדקויות.
שבת וכיבוד הורים- גורם מדכא. בשבת יש משהו מר, איסורים, "ויכולו"- מלון עצירת כוחו החיים, סוך השבוע. כיבוד הורים- כגורם שעוצר עצמאות ושיחרור. התורה הינה גם גורם שמונע שחרור חסר רסן. מחברת את האדם לעולם, למשפחה, למסורת.
- רמב"ן- "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו"- מביא פשט כי אלו לא מצוות שקיבלו ישראל. אלו הנהגות דרך המדבר והתנהגות דרך ארץ. העם צריך להתרגל לדרך המדבר וקשייו. ובנוסף, הקב"ה מנסה את העם בהתנהגות של דרך ארץ (טו', כה): אהבת הזולת, להקשיב לזקנים, צניעות במחנה, מסחר הוגן ועוד. כלומר "דרך ארץ קדמה לתורה".
אילימה (פרק ט', פסוק כז')
זו פרשיה קצרה, ונראית סתומה ועלומה. מה משמעות "שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים"?
רש"י מביא מדרש האומר כי 12 עינות מים כנגד 12 השבטים, ו 70 תמרים כנגד 70 זקנים.
אב"ע- 70 תמרים זה בכלל מקום עלוב. אלא מדובר ב 70 סוגי תמרים, כלומר נווה מדבר ענקי ומגוון.
רמב"ן- מתאר מציאות אוטופית. כל שבט יושב סביב באר נובעת. ויש מרכז ובו 70 תמרם שנותנים צל לכל אחד מזקני העדה. כלומר מציאות לא טבעית ומאוד אוטופית של נווה מדבר מושלם ומסודר.
לא מצאנו הסבר נוסף בנושא בפרשנים שהיו בידינו.
הרב גינזבורג תיאר את ההבדל בין מילים של א' למילים של ע'. אור לעומת עור. אור גורם אור מאחד, לעומת עור כרוגן הפרדה חיצווני. 70= ע'.
רפידים: (פרק ז, א-ח')
- בתחילה "ויחנו ברפידים ואין מים לשתות. וירב העם עם משה". עוד לא מצויין כי צמאים, כנראה רק מרגישים מחסור. משה עונה להם- למה אתם רבים וכו'. זה עוזר וכנראה יש רגיעה. אך אז מגיע שלב ב', אולי כעבור מספר ימים "ויצמא שם העם למים, וילן העם על משה". כאשר נהיה שובקשה אז התלונה צצה מחדש והפעם בעוצמה עזה..
- "תנו לנו מים" לשון רבים- משמע שהעם כבר מבינים שה' ומשה הם ביחד , ולא רק משה הוא הגואל (ראה קודם לכן נקודה 4 במרה). זו עוד לא הבנה מושלמת אך יש התקדמות. ואכן כך משה עונה להם: "מה תריבו עמדי, ומה תנסו את ה'" יש שילוב גורמים.
- "אור החיים"– לעמ"י בטחון בה'. כמו ילד שיוצא לטיול ויודע שאבא ידאג לכל מחסורו. הוא לא דואג לכך בעצמו כלל, ויודע שהכל יגיע אליו באמצעות האב. אך מה קורה כאשר פתאום יש קושי ומחסור. איך הילד יפרש המצב? כלומר- ננסה לבאר מה בעצם הנסיון פה לעם??
האם מבינים שיש קושי כי רוצים שהעם יתמודד, או לחלופין האבא רוצה קשר עם הילד, רוצה שהעם יבקש, יתפלל. והבעיה שהעם מבאר המצב אחרת- העם מבין שאם קשה אז כנראה שאבא הלך ואיננו פה. "ועל נסותם את ה', לאמור היש ה' בקרבנו אם אין".
העם מרגיש שאם קשה כנראה שהקב"ה לא שם. זו בעיה אמונית. ולא כך היא. הקב"ה תאב לתפילת צדיקים.
- תרגום יונתן- ההכאה בצור- מחוברת ישירות להר סיני. הצור בסיני,משה נשלח למקום ההתגלות העליונה ביותר. משם יצאו המים. ומשם יצאו כל 40 השנה במדבר (רמב"ן). יש נקודות חיבור מילוליות רבות (צור, חורב, זקני ישראל)
יש כאן נקודת צמאון לאלוקים. חיפוש המים בפועל יש חיפוש אלוקים.
- מדוע טענת אנו צמאים הינה בעייתית. מדוע זה נסיון? מדוע פנייתם נתפסת כחטא וכשלון?
- חוסר אמונה, במיוחד לאחר ניסים כמו גדולים כמו יציאת מצרים, קריאת ים סוף, מן.
- החטא אינו בעצם הפנייה, אלא באופן הפנייה – האם זו בקשה ותפילה, או תלונה וכעס.
קריעת ים סוף
ישנו מדרש המתאר שהעם לא רצה להיכנס לים בגלל הבוץ, נעשה לה דרך סלולה, לא רצו להיכנס עקב השמש, נעשו עצים וצל, וכך המשיכו בתלונות והמשיכו ליצור להם נס על נס בים.
בפועל, זה מצייר את ישראל כקטנוניים, מפונקים וקשיי עורף. בייחוד כאשר רואים איך עמים בעולם המירו דתם בקלות . אך בפועל עם ישראל הינו קשה עורף. זו תכונה. לטוב ולרע. לא משתכנעים בקלות…מבררים יסוד עניין ולא בקלות נכנסים למציאות חדשה.