ארבה, תפילין ופטר חמור

מכת ארבה:

"לפניו לא היה כן ארבה כמהו ואחריו לא יהיה כן"- רש"י מפורסם שמשווה לארבה אשר בימי יואל. רש"י מבאר שהארבה בימי יואל היה "על ידי מינין הרבה שהיו יחד, ארבה, ילק, חסיל, גזם. אבל של משה לא היה אל מין אחד".

הרמב"ן מקשה על רש"י מתהילים עח' מו', שם משמע בפסוק שגם במכת מצרים היו סוגים רבים. ברמב"ן מציע ישוב שהארבה שבמצרים היה ממין גדול במיוחד, בעוד שאר המינים שהיו בתקופת יואל היו גדולים משל משה.

הובא הסבר כי לארבה מספר שלבים עד לבגרותו ועד שהופך לארבה. וגזם, ילק, חסיל, גם וארבה הינם שלבי התפתחות מזחל, נשל וכו'. וייתכן שבימי משה מה שהזיק ואכל היו רק הגדולים, בעוד בימי יואל השתתפו באופן פעיל ומזיק כל שלבי הבגרויות השונים שבמין.

הרב חנן פורת הסביר כי כמו שארבה מזיק רק בלהקות אדירות (מיליארדים שמכונסים יחד), אך בעודם בבודדים או קבוצות קטנים לא עוברים שינוי ולא עוברים לאגרסיביות והזקה, כך ישנם בני אדם אשר השפעתם בקבוצה גדולה אינה מורגשת אך מאוד דומיננטיים בקבוצות קטנות וההפך.

תפילין, הרש"ר הירש

1. פרק יג', פסוק א-ג "וידבר ה' אל משה לאמר: קדש לי כל בכור פטר… ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". רואים שהקב"ה אומר למשה דבר אחד, ומשה מודיע לעם בכלל משהו אחר לגמרי. מפורט יותר ועם מצוות רבות. אומר הרש"ר הירש כי מכאן אנו למדים על תורה שבכתב ותורה שבע"פ. בפועל נמסרה למשה כולה. וכאן רואים דוגמה לכך, שיש דברים שמשה אומר, אך לא כתוב שנאמרו לו, אך ברור שהם חלק מלב התורה. כך בכל ענין בתורה שבע"פ.
2. תפילין מניחין על היד ועל הראש: מדוע? הם האזורים הכי חשובים, מפריעים ומורגשים, ולכן הכי מזכירים לאדם את הנדרש זכירה. איך?

יד- בשריר הפועל, כל תנועה שנעשה במשך היום, נרגיש את נוכחות התפילין ונזכור.

ראש- מוקד המחשבות. תמיד נהיה מודעים לתפילין ולמסר שלהן בכל מחשבותינו.

אור החיים

תפילין ביד שמאל- מכות מצרים הינן ביטוי לדין. הקב"ה נפרע ממצרים. כיון שהתפילין מזכירות את יציאת מצרים ביד חזקה, לכן מניחים על יד שמאל, צד הדין.

שאלות על פרשת תפילין, פרק יג' פסוקים א-טז

1. הפסוקים א- ג נראים לא מסודרים ולא ברורים. מה אמר ה' למשה, ומה אמר משה לעם?
2. קדש לי כל בכר פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה לי הוא". הרי הפתיחה בקידוש רחם בבני ישראל. האם יש בהמות שהם בני ישראל? לא ברור הכותרת מול הפירוט לבהמות ואדם.
3. יש כפל וחזרתיות בציווי מצוות פסח. פסח דורות מופיע בהרחבה הן בפרק יב' והן בפרק יג'.נראה מיותר. מה התחדש?
4. בפרק יב' העיסוק בפסח ממוקד ב"זמן" (שבעת ימים מצות תאכלו, חג לה' לדורותיכם חקת עולם) בפרק יג' יש דגש על זמן, אך גם על "מקום" ("והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני.. ארץ זבת חלב ודבש"…."ולא יראה לך שאר בכל גבולך"). מה משמעות תוספת המקום?

פרשיות התפילין:

בתפילין 4 פרשות. "שמע", "והיה אם שמוע" , וכן 2 פרשות שונות שמרכיבות יחד את פרק יג'.

המכנה המשותף לכל הפרשיות הכלולות בתוך התפילין הוא שבכולן מופיעה מצוות התפילין.

התפילין מטרתן זכירה. ("ולזכרון בין עיניך"). היינו מצפים שייכתב בהן עיקרי תורה- שמע, 10 הדיברות וכו'. אך בפועל במצווה כלול ציווי המצווה עצמו. מוזר-  צריך לזכור את מצוות הזכירה (זה מה שכתוב בפנים בקלף). זה כמו לאכול "פיתה בפיתה". או כמו לשים מראה מול מראה.

לשים מראה מול מראה למעשה מביא לראיית אינסוף. ייתכן וגם כאן. זכירה אינסופית היא הרעיון. חיבור אינסופי של דורות וזמן.  זה גם החיבור של "לדורותיכם" של פסח עם התפילין. מצווה של אינסופיות.  יתכן גם וזה עניין "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". היום הזה, כל יום ויום מתחבר לכל הימים ולכל הדורות. קדימה ואחורה.

 תפילין של יד

מה מסמלות תפילין של יד. אנו רגילים לפירוש שתפילין של יד הן כנגד מקום הלב.

אך פסוקי התפילין בפרשה עוסקים במשהו אחר לגמרי:

"לאות על ידך ולזכרון בין עיניך… כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים"

"והיה לאות על ידכה, ולטוטפות בין עיניך, כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים".

כלומר הפסוקים מקשרים יד לאופן הכאת מצרים והוצאת ישראל ממצרים – ביד חזקה.

ייתכן ואפשר לבאר כי כשם שהקב"ה פעל במצרים והוציאנו מעבדות. כך אנו מעתה, חייבים לפעול. זמן תפילין הוא ביום (היום:זמן ערות ופעילות, לעומת הלילה: זמן שינה ואי פעילות). כלומר מסר שהאדם חייב לפעול בעולם, ומתוך קדושה.

ההבדל בין פסוקי התפילין (פסוק ט' ופסוק טז'):

ידך- ידכה- זו היד הקהה. אולי דוקא לפעול ביד החזקה זו הפעולה של המובן מאליו. לפעול ביד החלשה הכוונה לפעול בעולם גם בתחומים שלרוב אינם בשימוש, אינם מורגשים. גם אותם צריך לרומם. גם את החלש והלא פעיל.

"למען- כי"- נשים לב שבפסוק ט יש גם למען (מטרה) וגם כי (סיבה). בפסוק טז יש רק סיבה.

"הוציאך- הוציאנו"- הבדל בין יחיד ורבים, וכן שייכות, וכן לשון זכר ולשון רבים.

אדם צריך קודם לקשר עצמו לאלוקיו. רק לאחר שמבין את עצמו ומחובר לעצמו, יכול להתחבר בצורת כלל. רק לאחר שיגדיר את עצמו יוכל להגדיר גם את מה שמעבר לעצמו.

ניתן לומר שכאשר ישראל ירדו מצרימה, הרי היתה זו חברה פטריארכלית.יש איזכור לבני יעקב, אין איזכור לנשים.

אך עבודת הפרך הפכה תפקידים. נשים עשו עבודת גברים וגברים עשו עבודת נשים. "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל". הסדר המשפחתי בעם השתבש בתקופת השיעבוד.

ייתכן והקב"ה מנסה להחזיר סדר מסויים. שוויון זכויות.  העבד חייב להשתחרר הן בשכלו והן בפעולתו (ראש ויד).

נשים לא מצוות במצוות עשה שהזמן גרמה. מחוברות לקב"ה ולא זקוקות לתיקון בהן. כעת הציווי הראשוני על הגבר. להחזירו לתחום בו הלך לאיבוד בתוך עבדות מצרים. ומתוך כך בסוף יש חיבור ציבורי "הוציאנו". חיבור לגברים ונשים כאחד.

פרשיות התפילין:

1. שמע ישראל- אמונה באל אחד
2. והיה אם שמוע- שכר גם בעוה"ז.
3. פטר רחם- אלוקים נמצא גם בחומר. גם במה שנראה טפל. כמו החמור, אותה חיה טמאה ועצלנית, אך עימה הולך אברהם, וכן עימה יגיע המשיח. זו דרכו של הקב"ה בפעולתו בעולם.